Copy
מידע, ניתוח ומסרים על הנעשה בזירה המדינית-ביטחונית

שלוש נקודות מדיניות-ביטחוניות השבוע
 
למה דחוף כל-כך לנתניהו להסביר לאזרחי ישראל פעם בכמה חודשים שהם לא יהודים מספיק • מי מרוויח מהניסוח של הוויכוח על הר הבית במונחים דתיים בלבד • וכיצד מועלת החטיבה להתיישבות בתפקידה ופוגעת בפריפריה

 
 
1. החוק לשינוי סדר-היום:
 
לימין אין מושג איך מטפלים בבעיות החברתיות והביטחוניות המונחות לפתחה של ישראל. מה עושים? מזנקים היישר לזירת ההתקוטטות הסימבולית של חוק הלאום - שם אין ירושלים בוערת, אין מחירי דיור, אין שכר חציוני של 5,493 שקל ואין מילקי. לכן החליט יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין, למחזר בפעם המי-יודע-כמה את חוק הלאום ולהביאו הבוקר להצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה (הצבעה שנדחתה בינתיים, בעקבות דרישתה של שרת המשפטים).
את הבעייתיות של החוק הזה אי-אפשר להבין בנפרד משורת חוקים שיזם הימין בשנים האחרונות במטרה אחת: לזרוע היסטריה בקרב אזרחי ישראל ולהסיט את תשומת הלב מהמצוקות הממשיות והיומיומיות אל עבר בעיות פיקטיביות של זהות: אנחנו לא יהודים מספיק. המדינה עצמה לא יהודית דיה. אם לא נעמוד על המשמר, נאבד את זהותנו.
זוהי, כמובן, שטות מוחלטת שאינה עומדת במבחן המציאות. מישהו מאזרחי ישראל מרגיש כי הוא מאבד את זהותו היהודית? האם האופי היהודי של מדינת ישראל בסכנה? התשובה היא לא. לעומת זאת, מישהו מאזרחי ישראל מרגיש כי נתניהו באמת משקיע מאמצים בפתרון משבר הדיור? בהורדת יוקר המחיה? בטיפול בשכר הריאלי שקפא לפני 15 שנה? גם כאן התשובה היא לא. למה לו, כשהוא יכול פשוט לדבר על זהות יהודית במקום?
האמת צריכה להיאמר: הזהות הישראלית איננה על סף הכחדה. ההפך הוא הנכון: הזהות הישראלית בריאה, דינמית ומתחזקת. אזרחים מדברים ויוצרים בעברית; מי שמעוניין יכול ללמוד טקסטים יהודיים בשלל מסגרות מגוונות; חגי ישראל נחגגים בפומבי; בתי-הספר מקדישים חלק ניכר משעות הלימוד לעיסוק במקורות ובשורשים היהודיים, ואין כל סיבה שמשהו מזה ישתנה בזמן הקרוב.
אם כך, אם אין קונפליקט של ממש בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" - לפחות לא בעולם שבו חיים רוב אזרחי ישראל - מדוע מנסה הימין ליצור היסטריה?
אפשר להציע שתי תשובות, ושתיהן מעידות על החולשה הגדולה של מחנה הימין. הראשונה היא שהתכלית האמיתית של החוק היא לא לקדם מדינה יהודית אלא מדינה יהודית-אורתודוכסית בשליטת מנגנוני הימין הדתי. נכון, נתניהו לא מגיע בעצמו מתוך האוכלוסייה הזאת, אבל יוזמי החוק (המכון לאסטרטגיה ציונית) וכן יוזמי תהליכים דומים אחרים בשנים האחרונות (מינהלת הזהות היהודית, הגרעינים התורניים, רבני בתי-הספר) מגיעים כולם מן הימין הדתי. לכן על מחנה המרכז-שמאל להדגיש שוב ושוב: אין לנו כל בעיה עם מדינה יהודית; יש לנו בעיה עם חקיקה שמטרתה ליצור מדינה יהודית-ימנית-אורתודוכסית, שמעניקה לרבני "הבית היהודי" את הזכות לקבוע כיצד נראית היהדות של כולנו.
הסיבה האפשרית השנייה לקידום חוק הלאום נוגעת בנתניהו עצמו. ראש הממשלה מרגיש במקומו הטבעי בכל פעם שעוסקים בנושאים מיתולוגיים, סימבוליים וטרנס-היסטוריים: דה-לגיטימציה של ישראל; אחמדינג'אד כהיטלר החדש; דאעש כנאצים החדשים - ולא בבעיות היומיומיות שמעסיקות את אזרחי ישראל.
העיסוק האובססיבי וההיסטרי של נתניהו בהישרדות העם היהודי עצוב במיוחד כשבוחנים בעיניים שקולות את החברה הישראלית: חברה בריאה, חזקה ויציבה, גאה בעצמה ובהישגים שלה, סולידרית ומגוונת. רק העומד בראשה, ולצדו נציגי הימין הדתי, מנסים להסביר לה כל הזמן כמה היא חלשה ועלובה; כמה קרובה קריסתה; כמה היא זקוקה לעוד חוקים ולעוד רבנים כדי שיצילו אותה מעצמה ומהעולם.
 
 
2. הר הבית לא נמצא על אי בודד:

 
כמו חוק הלאום, גם סוגיית הר הבית היא לכאורה טריטוריה ימנית קלאסית: תחום משופע סמלים לאומיים שאי-אפשר להשלים עם מה שנעשה בו, אבל גם קשה להביע לגביו ביקורת נוקבת בלי להישמע "לא ישראלי" או "לא יהודי".
המצב הזה משרת, כמובן, אך ורק את הימין. התפיסה הזו נוצרה רק כי מחנה המרכז-שמאל הניח לימין מלכתחילה לנסח את הוויכוח במונחים של זכות התפילה בהר הבית. כשמדברים על הר הבית, אסור ובלתי-אפשרי לנהל את הדיון על טהרת המונחים הדתיים. זו תהיה התעלמות מהמציאות בשטח. הר הבית אינו אקס-טריטוריה בסכסוך הישראלי-פלסטיני אלא נדבך נוסף מני רבים בסכסוך בעל אספקטים לאומיים, דתיים, גיאוגרפיים וביטחוניים. הפיכתו לנושא דתי בלבד היא אינטרס ימני מהמדרגה הראשונה.
בין אם נאהב זאת ובין אם לא, הר הבית הוא מרכיב בסכסוך הלאומי שאנו נתונים בו. הפלסטינים רואים בו חלק ממדינתם העתידית. מכיוון שכך, כל עוד לא הוקמה מדינה כזו, הר הבית יישאר שטח מריבה המצוי במחלוקת בין הישראלים לפלסטינים; כל עוד אין מדינה פלסטינית, ישראל תצטרך לשמר את הסטטוס-קוו בהר. קביעה זו זוכה לאישוש דווקא בשבועות האחרונים, כשאפילו הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל לא מצליחה לשנות את מצב הריבונות בהר הבית - כשהעומד בראשה מרגיע שוב ושוב את הקהילה הבינלאומית כי אין בכוונתו לשנות את המצב.
לכן כל אלה המעוניינים בשינוי הסטטוס-קוו חייבים להבין שעד שלא תקום מדינה פלסטינית ריבונית, לא יהיה באפשרותם להתפלל על ההר. לא יעזור להתייחס לשאלת התפילה ככזו שניתן לפתור באמצעות הזרמת כוחות שיטור גדולים יותר. מדובר, בסופו של דבר, בשינוי של סטטוס-קוו פוליטי, גם אם מנסים לנסח אותו במונחים דתיים ובפתרונות ביטחוניים.
ממשלה אחראית צריכה לספק פתרון מקיף לסכסוך הישראלי-פלסטיני - הכולל גם את סוגיית הר הבית - גם, ואולי אף במיוחד, אם היא מאמינה בזכותם של יהודים להתפלל שם.
 
• לקריאת נייר העמדה של "מולד" בנושא חוק הלאום מאת ד"ר נעמי זוסמן לחצו כאן
• לקריאת "מדוע הצעת חוק הלאום פוגעת דווקא ביהדות?" - מאמר מאת פרופ' אלון הראל, עמית בכיר ב"מולד", לחצו כאן
 
 
3. מתיישבים על התקציב:
 
ביום שני האחרון התקיים בוועדה לביקורת המדינה דיון בנושא התקציב הסודי של החטיבה להתיישבות, בעקבות תחקיר מולד שפורסם ב"ידיעות אחרונות". בתום שעתיים של דיון סוער נקבעה ישיבת המשך לעוד שבועיים, שאליה יוזמן גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה, הראל לוקר, הממונה באופן ישיר על החטיבה להתיישבות.
הדיון בוועדה התמקד בעיקר בתופעת הגרעינים התורניים - קבוצות מאורגנות מטעם ישיבות הציונות הדתית שמתיישבות בערים בכל רחבי הארץ במטרה "לחזק את האוכלוסייה המקומית" על-ידי הנחלת ערכיהן ותפיסת עולמן.
התקציב הבלתי-שקוף של הגרעינים והיעדר קריטריונים ברורים להזרמת הכספים אליהם יצרו מצב שבו גרעיני ההתיישבות מתפקדים כמפעל פוליטי-אידאולוגי של מפלגת "הבית היהודי" ומקורביה. כך קורה שאנשי הגרעינים פועלים בגלוי לקידום האג'נדה הפוליטית והמפלגתית שלהם, תוך שהם נשענים על עשרות מיליוני שקלים שמזרימה אליהם הממשלה תחת כסות חינוכית. הפרויקט הזה הפך מקור לא אכזב לג'ובים ולתקציבים ממשלתיים נדיבים. והכל, כמובן, במחשכים.
תקצוב הגרעינים מוביל לאבסורד של ממש. על הנייר, מטרתה של החטיבה להתיישבות היא חיזוק הפריפריה. אלא שבמקום לעודד התפתחות של הנהגה מקומית ותמיכה בתשתיות הקורסות של הפריפריות הדרומית והצפונית, משקיעה החטיבה תקציבי עתק בייבוא מלאכותי של קבוצות אידאולוגיות בעלות סדר יום פוליטי מובהק לתוך יישובים קיימים.
יתרה מכך, יותר מ-30 מהגרעינים פועלים בכלל בלב שכונות אמידות ומבוססות. כך, למשל, מממנת החטיבה גרעינים תורניים במודיעין, הוד השרון, רמת השרון - ואפילו גרעין ברמת אביב ג'. במלים אחרות, נראה שלא דאגה כנה לפריפריה מניעה את ראשי החטיבה להתיישבות כשהם בוחרים לרפד את הגרעינים התורניים בעוד ועוד כספים.
ראוי שהחטיבה להתיישבות תיתן את הדין על כך, ותבין שבישראל של 2014, הציונות והישראליות אינן רכושן הפרטי של אלו הקרובים ביותר לצלחת.
 
• לקריאת התחקיר המלא על תקציב החטיבה להתיישבות לחצו כאן.
• לממצאי התחקיר בגרסה מקוצרת ומאוירת באתר שישים ואחת לחצו כאן.

 
 

 


 
 

מיכאל מנקין, ×ž× ×›"ל
מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה
Copyright © 2014 Molad, All rights reserved.


unsubscribe from this list    update subscription preferences