Copy
הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית - ניתוח
 
ניתוח של מכון המחקר "מולד" מראה כי נתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שמציב בפני הפלסטינים את הדרישה להכרה בישראל כמדינה יהודית. איזה תפקיד משחקת הדרישה הזו במו"מ בין ישראל לפלסטינים; מהן ההשלכות שלה בזירה הבינלאומית; והאם הוא משתמש בדרישה הזו כאמצעי לכפיית חוק הלאום על הישראלים?

 
בשבועות האחרונים שרוי מחנה המרכז-שמאל במבוכה נוכח דרישתו של ראש הממשלה נתניהו מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. מצד אחד, מדובר בדרישה תמוהה, שכל הבקיאים בתולדות המו"מ עם הפלסטינים מבינים היטב כי מטרתה היחידה היא לתקוע את התהליך המדיני. מאידך, מיד עולה החשש כי השמעת ביקורת פומבית נגד אותה דרישה תיתפס בקרב הציבורי הישראלי כבלתי-פטריוטית.
ניתוח של דרישת נתניהו מעלה כי לא זאת בלבד שאפשר לענות באופן מנומק ובהיר לטענות שלו, אלא שחובה על כל המצדדים בפתרון שתי המדינות להתנגד לדרישה המזיקה שהציב ולחשוף את מופרכותה.
 

דרישת נתניהו כנתיב מילוט מהכרעה בנושאים הקריטיים באמת לאזרחי ישראל:

רשמית, הישראלים והפלסטינים מצויים במו"מ ×–×” 20 שנה: לפרקים מתקרבים, לפרקים מתרחקים, לפעמים לא מדברים בכלל. כל דרישה חדשה שמונחת על שולחן הדיונים מרחיקה בין הצדדים ולא מקרבת ביניהם. לפיכך, מי שמעוניין באמת בקידום הסדר עתידי יאפשר העלאה של דרישה חדשה, רק בתנאי שזו הכרחית ומהותית לקידום ההסכם; אם הדרישה אינה הכרחית, אסור שתהיה חלק מהמו"מ. על הפרק מונחות מספיק סוגיות כבדות משקל שדורשות פתרון והסכמה - הסדרי ביטחון וחלוקה טריטוריאלית, למשל - כדי לא להעמיס עליהן בקשיים מיותרים.  
קודם כל, מן הראוי לשאול: האם הדרישה להכרה במדינה יהודית היא חדשה? התשובה היא חד-משמעית כן. דרישה זו עושה את הופעת הבכורה שלה בנאום בר-אילן שנשא נתניהו ב-2009. נכון, מנהיגים פלסטינים כבר השתמשו בביטוי הזה בעבר (אם כי עדיין ניטש ויכוח על כוונתם), אבל התנאי המחייב הזה, שבמסגרתו דורשת ישראל להכיר ביהדותה כחלק ממו"מ לשתי מדינות, חדש בהחלט.
כעת אנחנו מחויבים לברר - באופן כן, מנומק וגלוי - האם יש צורך ביטחוני בדרישה הזאת? האם מדינה פלסטינית מאיימת פחות על ישראל, אם אחד ממנהיגיה מצהיר כי הוא מכיר ביהדותה של המדינה? מה יבטיח את שלומם של אזרחי ישראל - הבטחה כזו או שמא אמון בין הצדדים, תמיכה בינלאומית והסדרי ביטחון יעילים? ואיך בכלל עולה התזה הזאת בקנה אחד עם חוסר האמון הטוטאלי של נתניהו כלפי כל הבטחה שיוצאת מפיו של אבו-מאזן? מדוע פתאום יש למוצא-פיו ערך עליון?
שאלה נוספת שחייבת להישאל היא האם קבלת הנרטיב הזה הכרחית להקמת מדינה פלסטינית? ואם הדרישה הזאת יסודית כל-כך, מובנת כל-כך מאליה, מדוע לא צצה ולוּ פעם אחת במשך יותר מעשור וחצי של שיחות? האם ירדן או מצרים נדרשו לפרסם הצהרה כזאת כדי לחתום על הסכם שלום עם ישראל?
דרישות, כאמור, אינן ניטרליות - הן מקשות על הצדדים לנהל תהליך התקרבות. אם אין בדרישה הזאת כל נחיצות - ואפילו אם רוב הישראלים מאמינים בנכונות הקביעה כי ישראל היא מדינת העם היהודי - אין כל צורך נראה לעין לחייב את הצד השני להאמין בה כדי להקים מדינה. מכיוון שאיש מדוברי הממשלה לא הצליח עד כה להצביע על סיבות לנחיצותה של הדרישה החדשה, אין מנוס מלהסיק כי מטרתה להרחיק בין הצדדים ולאפשר לנתניהו נתיב מילוט נוח יחסית משולחן המו"מ שממנו הוא חושש כל-כך.
 
הצורך בחותמת כשרות פלסטינית מעיד על חולשה וחוסר ביטחון:

הרצון לחייב אחרים להכיר באופי של המדינה שלנו אינו אלא הפגנת חולשה וחוסר ביטחון. מדינת ישראל קיימת ומשגשגת כבר 66 שנה, בלי שאף מדינה בעולם מכירה באופי ×›×–×” או אחר שלה. ×–×” פשוט לא מה שמדינות עושות: מדינות מכירות בריבונות זו של זו. כלומר, בגבולות מוסכמים, בתחום שיפוט והשפעה, בזכות העקרונית להתקיים. מה שהן לא עושות ×–×” לתת את דעתן על האופי של מדינה שכנה - בדיוק לשם כך זוכה כל מדינה בריבונות. גוף האזרחים שלה מכריע בשאלות של אופי ומהות - הוא ולא אחר. 
בהתחשב בכך שהעולם, ובתוכו גם הפלסטינים, מכירים בקיומה של מדינת ישראל (ומבינים היטב את עוצמתה), עלינו לשאול: למה בכלל חשובה עמדתה של מדינה אחרת כלפי האופי של המדינה שלנו? האם ארצות-הברית דורשת ממדינות אחרת להכיר בכך שהיא דמוקרטית כדי לנהל איתה יחסים? האם קובה דורשת ממדינות אחרות להכיר בכך שהיא קומוניסטית? שתי המדינות הללו - וגם אחרות, כמובן - מתגאות מאוד במשטר ובאופי הלאומי שלהן, באופן שמייתר כל אישור חיצוני מצד גורמים זרים.
לפיכך, צריך להבדיל בין שני סוגים של דרישות: הדרישה להכיר בקיום של מדינה אחרת - שהיא דרישה יסודית והכרחית כדי לשים קץ לסכסוך לאומי מתמשך; הדרישה להכיר באופי ספציפי של מדינה אחרת - שהיא גם חסרת תקדים מבחינה עולמית וגם מביעה חולשה וחוסר ביטחון. האם נתניהו לא בטוח דיו באופיה היהודי של מדינת ישראל, שהוא זקוק לחותמת הכשרות של הפלסטינים?

 

ניסיון לעקוף את הציבור הישראלי:

ישראל היא מדינה צעירה - למעשה, אחת הצעירות בעולם כולו. מן הסתם, הזהות שלה עדיין נמצאת בשלבי גיבוש. מושב הכנסת שהסתיים זה עתה מדגים היטב עד כמה המדינה עודנה טרודה בשאלות מהותיות הנוגעות לאופיה הלאומי: מחלוקת הגיור, סערת הגיוס, משאל העם, ייצוג מיעוטים בבית הנבחרים ועוד. העיסוק באופי הלאומי של מדינת ישראל בא לידי ביטוי קודם כל בסוגיות הקשורות למיעוט הערבי, אבל גם בשאלות לגבי מעמדה של הדת היהודית במרחב הציבורי בישראל ולגבי טיב הקשר של המדינה עם יהדות העולם.
לפיכך, לא נכון לנתק את הדרישה של נתניהו מהפלסטינים מעמדותיו לגבי סוגיות פנים-ישראליות. בראיון שכבר הוזכר כאן בעבר יצר מזכיר הממשלה לשעבר, עו"ד צבי האוזר, זיקה ברורה וגלויה בין הדרישה הזאת לבין חוק הלאום שמקודם בימים אלה בכנסת.
כזכור, מדובר לא רק בחוק שנוי במחלוקת ציבורית אלא גם בחוק שזוכה לתמיכה מצומצמת בלבד בכנסת ורחוק מלהשיג את הרוב הדרוש לאישורו. לדברי האוזר, הצבת הדרישה החדשה של נתניהו דווקא במישור הבינלאומי נועדה, בין היתר, להכשיר את דעת הקהל בארץ לביצוע שינויים חקיקתיים שישפיעו באופן משמעותי על אופיה של המדינה. כלומר, בהיעדר הרוב הדרוש בבית הנבחרים, פונה נתניהו לאפיקים אחרים כדי לקבוע עובדות בשטח.
במצב כזה השאלה החשובה באמת אינה רק מהי מדינה יהודית, אלא מהי המדינה היהודית של נתניהו. האם התחייבות פלסטינית למושג עמום זה, מחייבת את גם את הישראלים? ואם כן, באיזו צורה? הדיון על אופיה של מדינת ישראל הוא חשוב, קריטי ודינמי וילווה אותנו, ככל הנראה, עוד שנים רבות. ראש הממשלה אינו יכול לעקוף אותו על-ידי שינוי הגדרות כלפי חוץ.

 

מיכאל מנקין
מנכ"ל מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

Copyright © 2014 מולד, All rights reserved.


unsubscribe from this list    update subscription preferences