Copy
מידע, ניתוח ומסרים על הנעשה בזירה המדינית-ביטחונית

שלוש נקודות מדיניות-ביטחוניות השבוע

 

למה האופוזיציה חייבת לתקוף את המדיניות המזיקה של נתניהו, דווקא כשהתותחים רועמים • איך קרסה, שוב, תזת "ניהול הסכסוך" של הימין לנוכח אירועי השבועות האחרונים • ומדוע ליברמן לא מעז לממש את האיומים שלו כלפי הפלסטינים

 

1. אופוזיציה יקרה, פוליטיקה אינה קבוצת תמיכה:

 

מאז שהחל המבצע הצבאי בעזה, מדגישים מנהיגי האופוזיציה שוב ושוב כי הם תומכים באופן מלא במדיניות הממשלה, עד כדי כך שכבר נשמעות ספקולציות - המדובררות, כנראה, על-ידי משרד ראש הממשלה - בדבר האפשרות להקים ממשלת חירום רחבה.

ההתבטלות של מחנה המרכז-שמאל בפני הפרדיגמות המדיניות והביטחוניות של מחנה הימין באה לידי ביטוי בכל צעד מצעדיו בימים האחרונים: מהראיונות הטלוויזיוניים שבהם נציגיו מהדהדים בדרכם החיוורת את דברי ההתלהמות מימין, ועד ההחלטה לבטל את דיון 40 החתימות שיזמה האופוזיציה במטרה לדרוש מנתניהו תשובות לגבי הכיוון שבו הוא מוליך את המדינה.

תופעה זו נובעת מהבחירה התמוהה של נציגי האופוזיציה לראות במבצע בעזה אירוע נטול כל הקשר פוליטי רחב: נטול היסטוריה, נטול נסיבות, נטול פוליטיקה. אבל הפעולות הנוכחיות של צה"ל בדרום לא משקפות מדיניוּת כשלעצמן - הן תוצאת-קצה של החלטות יזומות מצד ראש הממשלה נתניהו בשנים האחרונות. 

ראוי לשאול: האם חברות וחברי הכנסת מהאופוזיציה תומכים בכל הבחירות המדיניות של נתניהו? האם הם סבורים שלא יכול ×”×™×” להיות כאן בטוח יותר, שקט יותר, טוב יותר? האם הם חושבים שלא משנה מה היינו עושים בצד שלנו, חמאס ×”×™×” משגר רקטות לעברנו מדי כמה שנים? ואם הם אכן סבורים כך - מה יש להם בכלל להציע לבוחר הישראלי שנתניהו לא מציע לו כבר? 

ממשלת נתניהו אחראית על המצב בישראל כבר יותר מחצי עשור. במהלך תקופה זו קיבל ראש הממשלה החלטות אסטרטגיות הרות גורל שיש להן קשר ישיר לחמאס. למשל: ישראל מנהלת את מעברי הגבול של עזה, מספקת לרצועה חשמל ומים, אחראית על ניתוק עזה מהגדה, מנהלת עם חמאס מגעים - חטיפת שליט, הבנות "עמוד ענן" - וזה עתה פסלה על הסף את המשך ההידברות עם הרשות הפלסטינית בגלל קשריה המתחדשים עם חמאס.

הצגת חלופה למדיניות של ראש הממשלה איננה רפיסות; התבטלות מוחלטת בפני תפיסת העולם המדינית שלו - דווקא כן. אין כל סתירה בין תמיכה מלאה באזרחי ישראל הנתונים תחת ירי בלתי-נסבל לבין הצגת אלטרנטיבה למדיניות שהובילה אותנו, לפחות באופן חלקי, לירי ×”×–×”. 

נכון, אפשר שחמאס היה יורה בכל מקרה. כך או כך, ישראל היא מדינה ריבונית ונתניהו הוא האחראי הנוכחי לניהולה. אם המצב אינו תקין, גם אם אין זו אשמתו, זו בוודאי אחריותו. אין פה מקום להתנצלויות.

ובאשר לרעיון ממשלת החירום: ממשלות אחדות מוקמות על-מנת לקדם מהלכים משותפים, היסטוריים, על מצע אסטרטגי מוסכם ועל-פי חזון משותף - לא כדי "להרגיש ביחד" בעתות משבר. פוליטיקה איננה קבוצת תמיכה. מאחר שאין חפיפה, בלשון המעטה, בין תפיסת העולם הימנית לבין תפיסת העולם השמאלית לגבי חמאס ובכלל, הצטרפות כזו לא אמורה לעמוד בכלל על הפרק.

 

2. סכנת השלום:

 

אין שום ברירה אחרת; כך ×”×™×” תמיד וכך ×™×”×™×” תמיד - זו תמצית הטענה שמשמיעים דוברי הימין ×–×” עשור. שר החוץ ליברמן מכריז ×›×™ הסכם שלום לא ייחתם בדורות הקרובים; שר הביטחון יעלון מצהיר ×›×™ השאיפה להגיע להסדר משיחית והזויה; בנט מדבר על ניהול הסכסוך ועל "תוכניות הרגעה" למיניהן. 

התפיסה הימנית קובעת: אל תהיו נאיביים, שלום הוא דבר מסוכן; כל שנותר לעשות עם המצב הנוכחי הוא לנהל אותו. אין מה לדבר עם אבו-מאזן. אין מה לדבר עם גורמים אחרים במזרח התיכון. הקהילה הבינלאומית שבויה בהזיות. אנחנו מבקשים דבר אחד ויחיד - שקט - ואותו ניתן להשיג רק על-ידי תזכורת מתמדת לאויבינו שאנחנו חזקים מהם. 

הגישה הזו משכנעת כי היא נשמעת מפוכחת. אלא שאירועי השבועות האחרונים מעלים כמה שאלות קשות באשר לתזת ניהול הסכסוך של הימין. לפי תזה זו, כל סבב אלימות אמור להיראות פחות או יותר אותו דבר: נזק כבד לצד הפלסטיני ("בעל הבית השתגע") ואי-נעימות זמנית בצד הישראלי. בכל פעם נחזור לנקודת האפס וממנה נתחיל גם את העימות הבא. על-פי תפיסה זו, העולם כולו קופא על שמריו בין סבבי האלימות ואין שום משמעויות בינלאומיות לאי-חתירה להסדר.

המציאות שונה, כמובן. קודם כל, היחס של בנות בריתנו האסטרטגיות כלפינו שונה מאוד משהיה לפני כמה שנים - לא רק מבחינה תיאורטית אלא גם מבחינה מעשית (וכתבנו על כך פעמים רבות בעבר). ייתכן מאוד ×›×™ היחס המשתנה ×”×–×” גם ישפיע על היכולת שלנו לנהל את סבבי האלימות העתידיים. 

שנית, כל סבב דורש מהפלסטינים להגיע לאותה רמת אלימות שהפגינו בסבב שקדם לו, לכל הפחות: הדינמיקה הזאת מולידה אסקלציה מתמדת. בנוסף, יש לה השלכות על ניהול הקרב מצדנו - כל סבב הופך הרבה יותר מסוכן פוטנציאלית לישראל, שכן עליה לאיים בדרכים חדשות על הצד הפלסטיני. בכל מקרה, מגוחך לדבר על "ניהול סכסוך שמאפשר רגיעה מתמשכת" כשפרצי האלימות כה תכופים.

לכל זאת יש להוסיף את העובדה כי סבבי האלימות מקשים על היכולת להיחלץ מהם ביום מן הימים. החרדה, ההרס וההרג מעמיקים את האי-אמון בין הצדדים ומחזקים את התחושה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו פתיר.

תזת סבבי האלימות קיימת במובן מסוים מאז שנת 2000, כלומר, כ-15 שנה. במשך הזמן הזה היא הספיקה לקרוס שוב ושוב וליצור אינספור בעיות חדשות. ראוי כי אותם "מפוכחים" המדברים בטון תכלסי ומעשי על "ניהול הסכסוך" ייתנו דין וחשבון על כך שהריאליזם שלהם איננו אלא כסות לאידאולוגיה של פאסיביות ושל חוסר יכולת לקבל הכרעות באשר לעתיד המדינה.

 

3. עזה מחכה לליברמן:

 

התרגלנו כבר לשמוע כי ההתנתקות הולידה את כל הבעיות הביטחוניות בדרום הארץ. אילו רק נשארנו בעזה - מרצים דוברי הימין מעל כל מסך טלוויזיה - כל זה לא היה קורה. ליברמן הגדיל לעשות כשהציע לכבוש מחדש את הרצועה. יש דברים רבים לומר על מופרכות הטענה שלפיה מצבה הביטחוני של ישראל היה טוב יותר כששלטנו ברצועה - הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל מוכיחים אחרת - אבל זה לא המקום להרחיב על כך.

העניין הוא שאם הממשלה באמת סבורה כי הנסיגה מעזה הייתה טעות ושעדיף לישראל להשתלט מחדש על הרצועה, תואיל ותממש את המצע הביטחוני שלה. יש משהו מגוחך להפליא בממשלה המפזרת אמירות מתלהמות לכל עבר, מאשימה את יריבה הפוליטיים במצב הקיים, אך לא מוכנה לעקוב אחר ההיגיון הפנימי שמנחה את האבחנות שלה.

טענת החזרה לעזה מדגימה עד כמה חלולה הממשלה הזאת ועד כמה היא מתמחה באי-מעש. ממשלת נתניהו לא מציעה כל פתרון בר-קיימא לבעיות הביטחוניות של ישראל, מסכנת את היחסים הדיפלומטיים והכלכליים שלנו עם העולם, ובמקביל מאשימה במצב מחנה פוליטי שלא היה בשלטון כבר 15 שנה ואף לא הוביל את הנסיגה מהרצועה. בתוך כך, היא אינה מוכנה לעשות את מה שהיא-עצמה מכריזה שצריך לעשות כדי להשיג רגיעה.

אסור לשכוח: המצב הנוכחי לא נכפה עלינו לחלוטין. ביכולתנו להשפיע עליו - אם על-ידי כניסה לעזה, אם על-ידי הסדר - אבל חוסר המעש הקיצוני של נתניהו גורם לכך שאנחנו רק מוּבלים ולא יוזמים. בכל פעם ישראל היא זו שמופתעת מהמצב המדיני המשתנה, וכבר כמעט אין לה השפעה על המתחולל באזור, מאחר שכפתה על עצמה את תפקיד המגיבה הנצחית. 

בשנה האחרונה התברר סופית שלנתניהו אין שום חזון מדיני או ביטחוני ארוך טווח. בשבועות האחרונים התבהר שאפילו תוכנית לגבי השנה הקרובה אין לו.

 

 

 

מיכאל מנקין

מנכ”ל מולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה

 
Copyright © 2014 Molad, All rights reserved.


unsubscribe from this list    update subscription preferences